ההפוגה השברירית בירושלים ביולי 1948 חשפה אמות מידה כפולות בולטות, כאשר הכוחות הערביים הפרו שוב ושוב את הפסקות האש בעוד הוועדות הבינלאומיות גינו את ההגנה היהודית אך שמרו על שתיקה לגבי ההרס הנרחב של בתי כנסת, כנסיות ובתי חולים.
ירושלים, 19 ביולי
צרתה של ירושלים, שהיא בינלאומית והיא קדושה לבני כל הדתות כביכול. בקדושת ירושלים נזכרים הכל כמובן רק כאשר הכחות היהודים משיבים לאויביהם כגמולם. כשחיילי הלגיון הערבי הרסו את כל בתי הכנסת ברובע היהודי של העיר העתיקה, לא רגשו מוסדות העולם הנוצרי, ועד כמה שידוע לנו בירושלים – לא היתה אף מחאה אחת נגד חילול הקודש ונגד הריסת מקומות פולחן דתי. אפילו חברי ועדת שביתת הנשק הקונסולארית לא ראו צורך להוסיף מלה אחת על הזדעזעות רגשותיהם נוכח התועבה שבשריפת בתי כנסת, שבהשמדת ציוד רפואי ובהריסת בית חולים. הם גם לא הביעו כל מחאה כשכנסיות נוצריות נפגעו קשה מפגזי הערבים וכל קראותיו של הקונסול החבשי הכללי – היו כקול קורא במדבר. הכנסיה החבשית כמעט ונהרסה לגמרי. כן היה גם כשכנסיית נוטר דאם הורעשה בתותחים על ידי הלגיון הערבי.
אולם כמעט התחילו הגויים הטובים לחשוש, שמא היהודים יפלסו לעצמם דרך אל חורבות מקדשיהם, כשנוכחו לדעת, שתותחים יורים לא רק על יהודים לא מוגנים אלא גם על קיני פורעים המתבצרים במינזרים, בכנסיות, ובמיסגדים – הרימו כולם קול והתריעו על הסכנה: היהודים אומרים לכבוש את כל העיר העתיקה. יושב ראש ועדת הקונסולים להפוגה, הקונסול הכללי של באלגיה, שלח טלגרמה למועצת הבטחון והזעיק את אומות העולם נוכח הסכנה של כיבוש העיר העתיקה על ידי היהודים. הוא והועדה שלו חרגו ממסגרת תפקידם לשמור על קיום ההפוגה ועל מאמצים לשם השגת שלום בירושלים, בעיר הקדושה לכל הדתות. סכנה לא נראתה לו ולועדה שלו בכיבוש ירושלים כולה על ידי הלגיון הערבי, אולי משום שזה היה בהתאם להצעתו של הרוזן ברנאדוט למסור את כל העיר לשלטונו של עבדאללה מעבר הירדן.
ההפוגה הנוכחית אינה הראשונה בירושלים, והיא גם אינה הראשונה להיות מופרת באופן חמור ביותר על ידי הלגיון הערבי ושאר הערב רב של צבאות המדינות הערביות הפולשות. בכל פעם, שהוכרז על הפסקת אש, בין כללית ובין חלקית, בין לזמן ממושך ובין לזמן קצר ביותר – אף פעם לא קיימו הערבים את ההסכם, ובכל פעם הפירו בצורה קשה את ההסכמים, שנציגיהם חתמו עליהם, כך קרה כשהוכרז על הפסקת האש לשם החלפת שבויים או לשם פינוי החולים והאזרחים מאיזורי הקרבות. אמתלאות היו: קשה לקיים את צו הפסקת האש בעיר בירושלים בשלימות, קשה עוד יותר למנוע את הערבים, המפוזרים בחזיתות רבות, מלירות פעם בפעם.
איפה ואיפה
אולם בכל פעם שהדבר נוגע ליהודים – שאני. אם רק עלה בדעתו של מישהו לראות את עין כרם כחלק מירושלים, אף כי כפר זה הוא במרחק 10 קילומטרים מגבולות איזור בנין ערים של העיר ירושלים, — מיד מריצים אגרות ומחאות למועצת הבטחון בתלונות, שהיהודים הפרו את ההפוגה. בשייך ג'אראח – עדיין לא נתברר לועדת הקונסולים מי הפר את ההפוגה, לא ביום ב', היינו שלשה ימים לאחר שצו הפסקת האש נכנס לתקפו, אלא בשבת לפני הצהרים, תוך שעות ספורות לאחר שהיהודים הוציאו את כחותיהם שפרצו לעיר העתיקה לפני התחלת ההפוגה, מתוך נאמנות מופרזת ביותר לצו של הרוזן ברנאדוט.
ההפוגה הנוכחית, כהפוגה הקודמת שנמשכה 28 יום, החלה בשעה שהכחות היהודים עסקו בהתקפה גדולה, שנועדה לטהר את ירושלים מצבאות הפולשים שמעבר לגבולות ארץ-ישראל. ההפוגה הנוכחית מצאה את היהודים מכים באויב, ומשיבים להם כגמולם. לאחר שבועות של הפגזה אכזרית, לאחר חדשים רבים של צליפה בלתי פוסקת לעבר השכונות היהודיות, לאחר מעשי התנקשות רבים, פקעה הסבלנות היהודית ונפסקה ההבלגה של יהודי ירושלים. האויב הוכה מכות קשות, לא רק בפרברי ירושלים אלא גם בכפרים הערבים שהיו בסיסים להתקפותיו ולסוללות תותחיו. החזית הורחקה במקומות רבים מירושלים, ואילמלי צו הפסקת האש – אין ספק שהיום היתה כבר כל ירושלים משוחררת מסכנות האויב. למעשה ולהלכה היו כחות הערבים מוקפים ומכותרים בכל החזיתות שמסביב לירושלים. ובאותה שעה, שצו הפסקת האש נכנס לתקפו, היו כבר כחות לוחמים יהודים בעיר העתיקה. הם נסוגו משם לא תחת לחץ התקפת-נגד ערבית, אלא לפי צו מגבוה. אולם גם לאחר שהכחות היהודים פינו את העיר העתיקה – מצאו הערבים לנכון להפר את ההפוגה שעות ספורות לאחר קבלה תוקף.
חבלי לידתה של ההפוגה הנוכחית היו קשים ביותר. הפעם יהיה צורך במנגנון פיקוח יעיל יותר משהיה בהפוגה הקודמת.
