המצור על ירושלים בשנת 1948 על־ידי צבאות ערב צמצם את חיי היום־יום לכאוס – מנות הלחם אינן אמינות, הגישה לחנויות מסוכנת, חיי התרבות חדלו להתקיים – והתושבים עסקו אך ורק בהישרדות תחת ההפגזות.
לחם
״לא על הלחם לבדו יחיה האדם״ – הוא מאמר יפה בימים כתיקונם ברור לכול, שאפילו הלחם מהווה חלק חשוב מן התפריט והתזונה היומית, אין הלחם העיקר במנת המזון שאדם צריך לאכול כדי להתקיים. בדרך כלל אוכל אדם לחם כתוספת למזון אחר-לבשר, לביצה, לחמאה (או מרגרינה), ריבה או כדי … לנגב את הצלחות מן הרוטב הטעים. בני ירושלים אהבו פעם לאכול לחם עם שמן זית או פיתה עם פלאפל. וגם אז , בימים ההם, היו רבות הטענות נגד טיב הלחם ואיכותו. התלונות כרגיל לא נשאו פרי, אולם כרגיל צדקו אלה שאמרו שהלחם אינו כל כך גרוע כפי שיכול היה להיות…
בימים הקשים ההורים על ירושלים, בימי ההפגזה (או כפי שאחרים גורסים ״הפיגוז״) נעלמו כל הטענות נגד טיב הלחם ואיכותו. יכול האופה להוציא לחם, שהוא יפה אך למאכל בהמות, ומיד הלחם נחטף ממש… הכל רצים הביתה-אל המקלט. אין לאיש פנאי לברור לעצמו כיכר לחם כראות עיניו. חטוף ואכול- וחסל. ולפיכך מותר שנשיח אח דעתנו מאיכות הלחם, וניחד את הדיבור על הכמות ועל המחיר והמכירה של הלחם, שאנו אוכלים, כמובן כשנותנים אותו לנו.
סדר באפיית הלחם אינו קיים בכלל. האפיה רוכזה בשלוש מאפיות גדולות והללו אופות בהתאם למצב הספקת החשמל, הספקת הקמח ושאר מיני הספקות, שירושלים אינה יודעת שפע מהם בימים אלה. האפייה נעשית עתים ביום ועתים בלילה, עתים במנות גדולות ליומיים, ועתים במנות מצומצמות המספיקות בקושי ליום אחד, לפי ריצוף המצטמק באופן הדרגתי . כיום מגיע גודל מנת הלחם לתושבי ירושלים למאה ועשרים גרם לנפש בכל יום זה להלכה. למעשה יש ימים שלמים , שגם מנת לחם זעומה זו אינה מגיעה אל החנווני ולא אל הצרכן. הצרכנים מחטטים את רגליהם שבע פעמים ביום בחנויות המכולת, ובכל פעם חוזרים בידיים ריקות כי הלחם עדיין לא הובא מן המאפיות ״הגדולות״. החנווני לא תמיד יכול למצוא אדם, שיביא לו את הלחם מן המאפיה, ואף על-פי שהחנווני ( וגם הצרכן , כמובן מאליו) משלם במחיר הלחם גם דמי הובלה לחנותלחנות המכולת -אין בעלי המאפיות ממציאים את הלחם לחנויות ומכריחים את החנוונים לבוא ולקבל בעצמם את הלחם מן המאפיות.
החנויות
ועד שהלחם מגיע אל הצרכן – עוברת שעה ארוכה ביותר, לעתים שעה מסוכנת. כי ההרעשות אינן בירושלים בשעות קבועות. עקרות הבית סובלות במיוחד מחוסר קביעות בחוסר סדרים זה. הן נאלצות ללכת על החנווני פעמים אחדות כלומר: להשאיר את הילדים פעמים אחדות ללא השגחה לבדם בבית. מחוסר חשמל אין שומעים ברוב הבתים רדיו ולפיכך אין יודעים גם את השעות, שבהן חייבות החנויות להיות פתוחות או מה הם המצרכים שחנוונים חייבים לחלק לצרכנים.אי הסדר משתרר בציבור ללא עין פקוחה מצד המוסדות. אי-סדרים זה גרם כבר לקורבנות לא מעטים מבין עקרות הבית. שיצאו לחנות לקבל מצרכים שונים שהשכנות סיפרו להם עליהם ובדרכן חזרה הביתה,- פגע בהם פגז מרגמה או תותח והרגן. את המצרכים לא הצליחו לקבל מפני שהחנווני בינתיים כבר סגר את חנותו.
ועדת ירושלים
ועדת ירושלים, שהיא הרשות המרכזית העליונה בירושלים היהודית אינה פועלת כהלכה כנראה מחוסר אמצעים. אילו היו בידי ועדת ירושלים מחסנים מלאים קמח ,ירקות , בשר ומצרכים חיוניים אחרים הייתה הוועדה מסתדרת איכשהו אולם מכיוון שהמחסנים מתרוקנים והולכים במהירות,-משתררת האנדרלמוסיה. רק מצרך אחד מתחלק בסדר פחות או יותר. זה אמנם מצרך חשוב ביותר בימינו אלה:מים, אולם כנראה שהחלוקה מסודרת מפני שהיא הונהגה על ידי מומחים לדבר וכנראה משום שהמלאי מספיק לצורכי החלוקה.
״לא על הלחם לבדו יחיה האדם״ במההדברים אמורים? כשהלחם בנמצא. אולם המחסור בלחם גדול והמלאי מתמעט והולך. בימים כאלה,אין לאיש פנאי לחשוב על מצרכים חיוניים אחרים הנהוגים בחברה תרבותית. אין פנאי ואין הדעת פנויה לכך, אין אדם יכול בימים אלה לדאוג לרכישת ספר חדש, אין עיתון עברי מגיע מתל אביב והעיתונים בירושלים-אינם ממלאים את יעודם בהסברה ובשירות אינפורמטיבי, העיתונים הללו אמנם נחטפים על ידי הציבור את הצמא לחדשות, אולם הציבור מתאכזב מיד עם לקיחת העיתון ביד וזה בעיקר מחמת היותו ״לחם קלוקל״ הנדפס בשגיאות, ללא הגהה ולעתים באי-דיוקים כה גדולים, שהם נאלצים להכחיש את עצמם.
חיים תרבותיים
חיים תרבותיים כמעט שאין קיימים בירושלים. בתי הקולנוע סגורים. התאטראות התל אביבים לא ירדו ירושלימה מאז התחלת המלחמה, אף כשהיו מהלכות שיירות בין תל אביב לירושלים ואף אחד מאמני הבמות השונות לא בא לירושלים לבדר את רוחם של תושבי עיר הבירה. אמנים אלה, שכיתתו את רגליהם מרחקים של אלפי קילומטרים כדי להופיע לפני חיילים זרים במדבר ובאירופה לא עשו מאמץ להגיע לירושלים ואפילו רק ליום אחד, לשעה אחת.
ולא רק אומנים מן החוץ לא באו לירושלים, ואינם באים, אל אף אמני ירושלים אינם עולים על קרשי הבמה הירושלמית. אולם בית העם סגור, ואין נערכות בו ההרצאות העממיות,שמשכו אליהן כרגיל קהל רב. מועדוני הנוער סגורים, כי רובו של הנוער הירושלמי נתגייס גיוס מלא. הרחובות ריקים ושוממים רוב שעות היום וכל שעות הלילה ורק יחידים מועטים מהלכים בצידי הרחובות - לשם עבודתם או תפקידם. מבתי הקפה נפתחים רק קצת מהם ורק לשעות ספורות. המסעדות הגדולות סגורות, כי ועדת המצב אינה מספקת למסעדות את המצרכים הדרושים להמשכת קיומן, ומסעדה גדולה כמסעדה הקואופרטיבית סגורה בפני ציבור הסועדים הרגיל. נשארה רק מסעדה גדולה אחת פתוחה-המסעדה הממשלתית לשעבר, אולם אין מסעדה זו יכולה לספק את צרכיהם של כל אלה המוכרחים לאכול במסעדות מחמת התנאים המיוחדים שהזמן גרמן.
הישיבה התמידית במקלטים באפס מעשה, סגירת בתי המסחר המסעדות, בתי הקפה ומניעת כל אפשרויות של התבדרות מכבידה ומעיקה ביותר על הציבור.
