מאמר מלחמתי זה, שפורסם ב”הארץ” ב־26 ביולי 1948 מאת אשר לזר, מתאר את הגנת צפון ירושלים במהלך מלחמת 1948. המאמר מדגיש את השתתפותם הבלתי צפויה של בני היישוב הישן — ובהם תושבי כולל שומרי החומות (בתי האונגרים) ואנשי נטורי קרתא — אשר הגנו על בתיהם תחת הפגזות כבדות, תוך הצגת ניגוד בין עמידתם לבין בריחת תושבים ערבים משכונות סמוכות ותיאור כוחות הלגיון הערבי והצבא המצרי כלוחמים במלחמה “שאינה מלחמתם”.
"אני מפציר בכם בכל לשון של בקשה. אנא הניחו לי במקומי. אל תסתכנו בגללי ואל תצאו לרחוב כעת, בעצם ההפגזה. הקב"ה יעזור לי ואתגבר על פצעי, אולם לכם, אסור להסתכן ולהוציאני מעת לבית החולים." – כאלו היו דבריו של יהודי, בן הישוב הישן בירושלים, מתושבי כולל שומרי החומות (בתי האונגארים)[1] באחד מימי. הקרבות הקשים בחזית הירושלמית הגדולה והרחבה.
והאיש שאמר את הדברים הללו, או בדומה להם, היה ר' עמרם בלוי, מראשי כת הקנאים "נטורי קרתא".[2] בהזדמנויות רבות אפשר היה לדון לכף חובה את מעשיו ופעולותיו. הוא עמד בראש קבוצה קטנה, אך מסוכנת, של "מתבדלים", מתנגדי הציונות וכנסת ישראל.[3] הוא אף הלך אל ועדת ההפוגה מטעם או"ם ודיבר סרה בראשי התנועה הציונית בארץ, וביקש לאפשר לנוהים אחריו לעזוב את הארץ, מפני שהוא וכיתתו מתנגדים למלחמה. ובהתנהגותו זו הביא עליו את תרעומת הבריות, ומעשיו גונו על ידי רבים גם מאלה המתנגדים מבחינה עקרונית לתנועה הציונית.
אולם כשנתחדשה המלחמה, נראה הדבר, שר' עמרם בלוי שינה את טעמו. ביתו הוא ב"כולל שומרי החומות", זו שכונת החרדים שעל ספה ממש אחת החזיתות הקשות ביותר בירושלים, זו חזית הצפון, רחוב סאן ג'ורג' ובתי מאנדלבוים מצד אחד, ושכונת מאה שערים – מצד אחר. תותחי האויב כוונו כנראה במתכוון נגד בתי מאה שערים ובתי האונגרים, מתוך מחשבה מוטעית, שיהודי שכונות אלו, בני ה"ישוב הישן", אלה שכל השנים טענו לשיתוף פעולה עם הערבים ולא רצו בשום מלחמה או מאבק, כי הם יהיו הראשונים להניף דגל כניעה. אולם הערבים ומדרכיהם טעו טעות מרה.
בשעת חירום – שאני
אם האידיאולוגיה של יהודי שכונות הישוב הישן היתה הרסנית במדה לא מעטה, הרי לא כן רוחם של יהודים אלו בעת מלחמה. הם לא הניפו דגל כניעה ולא יניפוהו. הם נחלצו למלחמה, ובעברך בשכונות אלו – ירחב הלב למראה יהודי מגודל זקן ופיאות, לראשו כובע פלדה ובידיו – רובה. תלמידי הישיבות, חובשי בתי המדרש, אלה עדיני הנפש ואניני הדעת, אלה שכל מעיינם היה בלימודי קודש, קידשו שם שמים ומולדת בעמידת הגבורה שלהם במערכה על ירושלים. הם אינם רוצים במלחמה – אך אם יש מלחמה – הם נלחמים, והם נלחמים כהלכה. ואם יש הכרח להלחם בשבת, ואם יש חובה לעמוד על המשמר בחג ובמועד – עומדים במערכה ומשיבים מלחמה.
יהודי שכונות הישוב הישן – לא נטשו את בתיהם, גם כשהתקרבה החזית עד סף ביתם. רוב בתי האונגארים מנוקבים ככברה, התיקרות הרוסות מפגזי מרגמות, והקירות מטים ליפול מעצמת פגזי התותחים. החלונות חסומים בשקי חול, והפרצות בקירות נסתמו בלבנים ובאבנים. העבודה נעשתה בשעת הקרבות ממש, אולם את הבתים לא עזבו, את מלאכותיהם לא נטשו, ותלמוד תורה לא פסק מבתי המדרשות. אגב שריקות כדורים, תוך התפוצצות פגזי מרגמות ותותחים – נשמעה נגינת חבושי בתי המדרש. מן הדירות שבקומות העליונות ירדו למקלטים, אלו המרתפים הנרחבים, וחיו בהם ימים ולילו[1]ת. המרתפים הותקנו לדירות ארעי, ושם הוחזקו הנשים והילדים. הזקנים נשארו על משמרתם בבתי הכנסת הרבים שבשכונה, והצעירים -יצאו לעבודות ביצורים, אחזו בנשק ועמדו בשער. חסידים, בחורי ישיבה חיוורים, עסקו בהצלת נפשות רבות מישראל.
וגם הנשים
וגדולה מזו גבורתן של נשי הישוב הישן, אלו הנשים, שלא התערבו מעולם בעולם שמחוץ לכתלי ביתן. נשים אלו, שהויות העולם אינן נהירות להן די הצורך, נהפכו בין לילה לנשים לוחמות על קיומן. הן עמדו במיבחן האש והדם. האמהות והנשים הללו לא פעם סיכנו חייהן בהביאן אוכל ל"בחורים שבחזית", והחזית היתה על יד מעונן, ובטווח יריות אקדח מעמדות האויב. הן זחלו אל החפירות בלילות כשבידיהן ספלי קפה וכריכים. הן השגיחו על תינוקותיהן – וטיפלו בפצועים ובחולים, אמנם לא במומחיות ולא מתוך ידיעה אלא מתוך אינסטינקט. אפשר שאילו היו נשים אלן מקבלות אימון בטיפול בחולים ובפצועים היו מצליחות יותר, אך גם ללא האימון המודארני עשו נפלאות ונצורות. לגבורתן אין דוגמה במלחמות הרבות, שעברו על ירושלים. וגדולה יותר היתה גבורתן הנפשית, עמידתן עם בעליהן וילדיהן בחזית.
זה לעומת זה
ביקרתי גם בכפרים ובישובים ערבים שבהם היתה מערכה, היתה חזית. גברים, נשים, נוער וילדים – נמלטו מן החזית, נטשו את המערכה ואת בתיהם, כדי להציל את חייהם, יושבי מוצררה, קטמון, המושבה הגרמנית, עין כרם, המרכז המסחרי – ברחו עוד קודם שהתקרבה החזית אל שכונותיהם. העשירים ברחו אל מעבר לגבולות ארץ־ישראל, והעניים – לערי המקלט שברמאללה ושכם. הם ברחו בימים, שעוד יכלו לקחת אתם את מטלטליהם ואף את רהיטיהם. הם נמלטו ברכב וברגל – ולא נלחמו. כי המלחמה – לא מלחמתם היא, כי הם לא בחרו במלחמה אלא שהמלחמה הוטלה עליהם מגבוה. לערבים היה טוב, ולא היה איכפת להם כל עיקר, אם שלטון הבריטים ימשך או שהארץ תחולק. עיקר חפצם היה לחיות, ולחיות עד כמה שאפשר ברווחה, ומשנתערערה אמונת ההמונים ביכולת הצבאית של המדינות הערביות, ומשנוכחו לדעת, שהיהודים אינם עוד "ולאואיל מות" (בני מות), נמלטו מבתיהם והיו לפליטים, ולא באשמתם אלא באשמת מנהיגיהם שכפו עליהם את המלחמה. במוצררה לא נלחמו תושבי מוצררה, ועל עין כרם לא הגינו בני הכפר. כדבר הזה יכול היה לקרות עם שאיננו רוצה במלחמה, אנשים שכפו עליהם מלחמה שאיננה מלחמתם.
ראיתי גם את הלוחמים הערבים, אלה שכירי המדבר, חיילי וקציני הלגיון הערבי, וחיילי הצבא המצרי. רבים בהם מרכי שנאה, אך כל הרואה אותם נוכח מיד לדעת, שאף הם אינם נלחמים את מלחמתם, אלא הם חיילים שכירים, שהוטלה עליהם מלחמה, שמלאכתם מלחמה, אך לא בעד ארצם הם נלחמים ולא למען מולדתם הם שופכים את דמם. גם הם לא נלחמו למען בתי עין כרם כפי שנלחמו גבורי גוש עציון וכפי שנלחמו תושבי הישוב הישן הירושלמי. ומשום כך, אין ספק בתוצאות הסופיות של המלחמה.
[1] קומפלקס מגורים חרדי־אורתודוקסי של יהודים הונגרים מסוף המאה ה־19 בצפון ירושלים, חלק מן היישוב הישן. סמוך לקו החזית הצפוני של 1948, וספג הפגזות כבדות במהלך המלחמה.
[2] בעיני קבוצות אנטי־ציוניות כגון נטורי קרתא, „כנסת ישראל” נתפסה כמסגרת פוליטית לאומית־חילונית, חסרת לגיטימציה מבחינה תיאולוגית, וכניסיון להקים ריבונות יהודית לפני בוא ימות המשיח. לפיכך, בהקשר זה הביטוי מציין התנגדות להנהגה המוסדית של היישוב, ולא רק לאידיאולוגיה ציונית מופשטת.
[3] במאמר זה, ”כנסת ישראל” איננה מתייחסת לכנסת המודרנית של מדינת ישראל (שלא הוקמה אלא בשנת 1949). אלא למוסדות הקהילה היהודית המאורגנת בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קודם להקמת המדינה. היא כללה את הוועד הלאומי – הגוף המבצע, ואת אספת הנבחרים. זה היה המבנה המוסדי הרשמי שייצג את היישוב היהודי לפני הקמת מדינת ישראל.
